אישה עם מוגבלות

אתמול הגשתי קורות חיים לאיזו עבודה ובתחתית המודעה היה כתוב שיש העדפה לאנשים עם מוגבלויות. 

אני מאד מעריכה העדפה מתקנת ולצערי היא נחוצה עבור קבוצות רבות בעולם מלא הפליה וסטיגמה, ובגדול אני עונה על ההגדרה עם 100% נכות לצמיתות ותעודה כזו מפלסטיק לבן שזרוקה באיזה תא, זה תמיד נחמד לקבל העדפה ובכל זאת לא יכולתי לכתוב בקורות החיים כוכבית,

*אישה עם מוגבלות.

לאן הולכת המאניה-דיפרסיה כשהיא לא פעילה? 

האם היא סוג של דרקון שישן במערת הנפש ונשאר רדום כל עוד לא מעצבנים אותו? 

אולי היא מסתובבת בתודעה הקולקטיבית כמו שפעת ומי שהמערכת חיסונפש שלו לא מספיק חזקה מקבל אותה בתורות? 

אולי איזה רדיקל חופשי, מגרה שורה ארוכה של תגובות פיזיולוגיות וכמו במפולת לגו גורם לאיזה נוירוטרנסמיטור לגלוש בסוף? 

אנחנו לא יודעים.

גם אלו שטוענים שהם יודעים לא יודעים.

יש סברות. טרם הוכח דבר, ואולי גם לא יוכח.

אולי השיגעון הוא כוח עליון ולנצח יישאר מסתורין.

האם אני אישה עם מוגבלות? 

אני ללא ספק אישה עם הגבלות. יש מספר דברים שמעצבנים את הדרקונית הפרטית שלי ויש קו גבול שחוצה ביני לבינם. 

אני לא יכולה להשתמש בחומרים משני מצב תודעה שאני מחבבת עד מאד (ואולי אם התודעה שלי לא הייתה כזאת נוודית, לא הייתה לי דרקונית), אני הולכת לישון כמו סבתא פולניה ושעות השינה שלי הם קודש שגורם לאסוציאליות לפעמים, אני חייבת להקפיד בתזונה, בתרגול, ביצירה (כן, גם אתם חייבים, אני רק מודעת לחרב שתלויה מעל ראשי בשערה).

וכמובן יש לי סיפור לא פתור, שטרם נאמרה בו המילה האחרונה עם מר ליתיום, התלות בתרופה שגורמת לי לערמה של שאלות על מהות העצמי והאם אני אני וכל מיני טרדות שרוב המבוגרים פטורים מהם בשגרה.

האם אני אדם עם מוגבלות? 

בהרבה מובנים אני אדם חופשי יותר מהרבה אנשים שאני מכירה. פגשתי את הצל שלי, נלחמתי בדרקונית, אני מכירה את המוות שבתוכי וכל הדברים האלה שיחררו אותי מהרבה אזיקי לא נעים לי ואולי מחר.

אני מתמודדת עם הרבה נזקים פוסט מאניה-דיפרסיה, תקופות ארוכות שלא יכולתי לעבוד בדיוק בזמן שנזקקתי לטיפולים יקרים יצרו אצלי הרבה חורים בכסף, אני לא יכולה לעבוד כמו אשת היי-טק כי אם לא אשקיע זמן בשמירה על עצמי אפול שוב, אני נדרשת להיות במודעות מעייפת לעיתים לעצמי, 

אבל...

אתם מבינים, במחלות גוף אנחנו כאילו יודעים את הסיבה או את המנגנון ולכן קל לנו לא לדבר על הנפש, בעוד שבמחלות נפש, נו, האמת היא שגם כאן יש אנשים שלא מדברים על הנפש.

אני לא חושבת שגם אתם יכולים לחיות את החיים האלה שאמורים לחיות במערב בהם עובדים עשר שעות ואז יוצאים לשתות עם חברים בלילה, פשוט כשבא הסרטן או התקפת הלב או כל דבר אחר לא תמיד רואים את הקשר. 

כנראה שאתם גם אנשים עם מוגבלות כי האדם הוא יצור די מוגבל סך הכל, אולי יש לכם נכות ורבלית או רגשית, אולי תבואו אלי ואני אעזור לכם להתמודד.

לא כל אחי ואחיותיי זכו לגורל טוב כמו שלי, ויש כאלה שצריכים הרבה תמיכות והתאמות ועטיפה כדי לחיות פה. לפעמים גם אני.

זה משמח אותי מאד שיש העדפה לאנשים עם מוגבלויות ובכל זאת לא הרגשתי נח לחתום על הכותרת הזו והייתי מעדיפה משהו בירוקראטי יותר כמו העדפה לבעלי אחוזי נכות בביטוח לאומי.

ואולי זה לא היה משנה, אולי זו גם חלק מההתמודדות, חלק משאלות הזהות, אולי זה סתם אגו מטופש ואולי הוא יעלה לי במשרה שרציתי.

אבל ככה זה אני אישה עם מגבלות, כולל מגבלות של האגו שלי (אבל מי שמביט בי מאחור יכול לראות שיש לי גם כנפיים).

צילום: אילן שריף