אירועי הגאווה השבוע העלו בי מחשבות שהשתלבו במחשבות על יציאתו המתקרבת לאור של הספר שלי ונארגו בשאלה, עד כמה היותי מתמודדת עומדת בחזות הזהות שלי? האם נותרה ברירה ברגע שהנפתי דגל אקטיבסטי? האם עובדת היותי מחוץ לארון מתירה לכולם לכרוך כל דבר, גם דבר שלא קשור בכלל, לעובדת היותי מתמודדת? האם יש דבר מהותי בחיי שאינו מושפע מהיותי מתמודדת?
כשיצאתי לקמפיין הדסטארט להוצאת הספר "רצוא ושוב" לאור פנתה אלי כתבת נחמדה מאד מהמקומון, היא אמרה שהיא מכירה את הכתיבה שלי סביב בריאות הנפש מהפייסבוק ותשמח לראיין אותי על הספר. הסברתי לה שהספר לא קשור לבריאות הנפש ואם היא עדיין רוצה לראיין אותי אשמח. הייתה לנו פגישה נעימה ושיחה עמוקה, כמובן שנושא המאניה דיפרסיה עלה, איך אפשר שלא?, הרי להחלטה להוציא את הספר לאור יש קשר ישיר לאפיזודה הדיכאונית האחרונה. אבל, רובה המכריע של השיחה הייתה על משמעות "רצוא ושוב" כמונח מכונן עבורי, על היציאה לאור ככותבת, על פייסבוק, על איך זה לעשות הדסטארט ועוד דברים רגילים מאד ששואלים אנשים שמוציאים ספר בראיון במקומון.
שמחתי מאד על ההזדמנות, פרסום בתוך הדסטארט הוא הזדמנות גדולה. שלחתי תמונה עם שלט וחיכיתי ליום שישי בעוד שבוע.
הייתי בהכנות למפגש חברות כשקבלתי את הטלפון הראשון מחבר ששאל "איך אני עם זה?" ואז הודעת טקסט מחברה שאומרת "שהראיון בפנים דווקא יפה" עזבתי את הכל ורצתי למכולת השכונתית שם ראיתי על הדלפק ערמה של - זה. פניו של בעל המכולת שמכיר אותי שנים עטו את המבט ההוא שלא יודע בדיוק מה הוא מבקש להגיד, הוא התכופף אלי מאחורי הדלפק ולחש "כל הכבוד לך. איזה אומץ", אני מלמלתי משהו, חטפתי שלשה עיתונים ויצאתי נסערת חזרה הביתה.
אפשר לשאול בדיעבד: למה הייתי כל כך נסערת?, הרי אני מחוץ לארון שנים. אני כותבת על זה במרחב הציבורי, הצעתי באותו הדסטארט תשורה של הרצאה בנושא, אז למה התמונה הזו טלטלה אותי כל כך?
כנראה שבאותו רגע הבנתי שהמחיר של האקטיביזם הוא שהזווית הזאת בזהות שלך היא כל כך בולטת שהיא תמיד תתלווה לשאר, הסופרת עם המאניה-דיפרסיה, העובדת סוציאלית המתמודדת (זה כל כך מורכב שזה דורש פוסט אחר) , וגם עם אתחיל ללכת על חבל בגילי המתבגר אני אהיה... נו, הבנתם.
זה ממש לא ככה בשבילי מבפנים. זה לא ככה בקשרים האישיים שלי. זה לא ככה במקום שלי בקהילה שלי. רוב חיי אני בריאה (תודה לאלה ותודה לי על כל ההשקעה בזה), הזהות שלי קשורה לקהילות רבות לפני שהיא קשורה לקהילות המתמודדים, והעובדה שזה פרט פיקנטי ועסיסי היא לא בגללי, היא בגללכם.
פעם היה לי קולגה הומוסקסואל, זה נושא גדול בעולם הטיפול האם העובדה שהוא הומו צריכה להיות גלויה למטופלים, כמובן שיש עמדות לכאן ולכאן, אבל בעיני הנושא הוא שלמרות שזה לא אמור להיות עניינו של אף אחד מה מישהו עושה עם אהובו בחדר המיטות, זה עניין.
אפשר לנסות להעמיד פנים שזה לא עניין, או שפעם זה היה אישיו אבל היום..., אבל זה לא ככה. יש משהו במקום הזה ששם אותנו, בעלי התוויות, בעמדה שדורשת מאיתנו להחליט איך להתייחס לתווית הזאת.
לא להתייחס, זו פשוט לא אופציה.
אתמול היה תיקון ליל שבועות, על פי הרמז שבו הוא קשור למידת הגבורה, ספירת הגבורה עומדת מול ספירת החסד, היא קשורה לגבולות, לצמצום, לצורך להפריד את עצמי מהאחר כדי לראות את עצמי.
אם היה חסד אל מול האחרות היא לא הייתה נזקקת לכל כך הרבה גבורה. אבל אנחנו זקוקים לה, למצעד הגאווה, לסיפורים האלו על המחלה שלי ואני, ועל איך היא לא אני ויחד עם זאת היא מעצבת אותי בכל כך הרבה דרכים.
מאז הראיון הזה במקומון, שכבר מזמן עטפו איתו עלי מנגולד (פרדס חנה וזה, עוד תווית?), משהו בעמדה שלי התעצב. אני הרבה יותר נחושה, הרבה יותר מוכנה להחזיק את הדגל. כשהמו"ל שלי שאל אותי בעדינות אם אני אהיה מוכנה לדבר "על זה" כחלק מהשיווק, אם אני מבינה שזה מה שהופך אותי לאייטם מעניין בעולם הזה, כבר חייכתי.
היום אני כבר יכולה להגיד שזה רווח עבורי לקבל במה לדבר על הגבורה שנדרשת מאיתנו בעולם מועט חסד.
הספר שלי לא עוסק בבריאות הנפש ויחד עם זה מתוך חמישה עשר סיפורים, שלושה עוסקים בבריאות הנפש. כי הספר שלי עוסק בהוויה הקיומית כמו שאני מכירה אותה.
וגם זה שם.