חיפוש
  • Lila Hefer

פוסט טראומה מרגשות

עודכן ב: 13 אוג 2019


צילום: שלי מרקוס

בשלושת השבועות האחרונים אני אופטימית, נמרצת ויצירתית. 

רוב האנשים שאני מכירה נוטים להיות מאושרים כשהם אופטימיים, נמרצים ויצירתיים,

אותי זה מלחיץ כי אלו שלשה מאפיינים של האפיזודות ההיפומאניות שלי. אני בטוחה שהכול נהדר, יש לי הרבה כוח ואני מאד מאד יצירתית, ולכן במקום להיות מבסוטה מתקופה טובה אני מתשאלת את עצמי, מתחקרת את עצמי, ומנסה לטפח בי קצת שליליות, חשדנות וביקורתיות יתר. 

זה כמובן די פסיכי, בהתחשב בזה שאני משקיעה תועפות של זמן וכסף בפיתוח חשיבה חיובית ויצירתיות, להילחץ מזה שהן מופיעות בחיי זו מלכודת.


זו כנראה הטרגדיה הגדולה של הפרעות מצב רוח, 

את חשדנית כלפי ההשתנות של מה שמטבעו הוא ישות די הפכפכה ומשתנה.

מצב רוח יציב זה משהו שקיים רק בספרות הרפואית, זה נכון שמידת התנודתיות של הרגש משתנה מאדם לאדם, יש אנשים עם מנעד מאד מצומצם ואנשים עם מנעד מאד גדול, יש אנשים עם גלים ססמוגרפים במקצב של גז וכאלה עם מקצב של מארש צבאי.


אז מה עושים? 

מצד אחד מניעה היא התרופה הטובה ביותר, ואיתור מוקדם הוא האמצעי היעיל ביותר למניעה. 

מצד שני, 

לחשוד באנושיות של עצמך זו דרך ממש טובה להנצחת המחלה, לתיוג עצמי מדיקלי שעושה אותך לא רק מאנית-דיפרסיבית אלא גם קצת היפוכונדרית.

מה עושים? 

נושמים. 

מכירים בארעיות של הדברים. 

מנסים להיזכר שמי שנכווה ברותחין נזהר בפושרים וככה זה. 

אולי הזמן יקהה את הדברים.


פוסט טראומה מהרגשות של עצמך זו עבודה קשה של בניית אמון מחודש ביכולת שלך לשפוט את המציאות , לא לבקש לעצמך להיות שטוחה, לא לקצוץ לעצמך את הכנפיים ככלי טיפולי. 

להזכיר לעצמך שאת תמיד יותר שמחה בקיץ, שאת באמת ישות מחזורית שנעה על אנרגיה סולארית ובקיץ יש יותר. 

וגם לשמוח על תשומת הלב של הניטור הפנימי, לקבל את הפחד כחבר עם סיבות טובות.

מכל מה שהותירה בי החוויה של חיי עם הגברת, אני חושבת שזה הסימפטום הקשה ביותר, קשה יותר מזיכרונות הקשירה ,מהסטיגמה, מנזקי המאניה.

קשה יותר משום שהוא לא מבחוץ לי הסימפטום הזה אלא לגמרי לגמרי מתוכי.

בתמונה: אני קוראת מהספר שלי ומבסוטה מעצמי, אבל לא יותר מידי.


צילום: שלי מרקוס

65 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול